פסק-דין בתיק ע"ש 5052/06

1.       לפני ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית מיום 30.5.06 לפיה נדחתה בקשת הרופא המטפל לשחרר את המערער ולהפסיק להחזיקו בבית החולים הפסיכיאטרי איתנים.

2.       המערער אושפז בתוקף צו בית משפט ביום 27.11.05, לאחר שאובחן כאדם הלוקה בסכיזופרניה כרונית וכבלתי מסוגל לעמוד לדין. ההליכים הפליליים שנוהלו כנגד המערער בטרם אשפוזו הופסקו. הליכים אלו התנהלו בגין שורת עבירות חמורות: עבירת מעשה סדום בבנו הקטין בן השנתיים, המתייחסת לאירוע מאוגוסט 2005, עבירות איומים ותקיפה שבוצעו כלפי אשתו, האחת בסתיו 2004 והאחרת בחורף 2005, עת נטל סכין מטבח ורדף אחרי אשתו ברחבי הבית. תיק נוסף התייחס לתקיפת בתו הקטינה תוך גרימת חבלה של ממש ביוני 2004, ולתקיפת אשתו באותו תאריך.

3.       הנמקת הרופא המטפל בבקשה לשחרור הייתה:

"במהלך החודשים האחרונים לא הראה סימנים של אי שקט ומשתף פעולה עם טיפולו התרופתי... לא מגלה מחשבות שווא כעת ואין עדות בפרספציה. תפקודים קוגנטיביים ירודים ותובנה לקויה, אך מביע נכונות להמשיך לקבל טיפול תרופתי גם לאחר שחרורו".

"לאור כך שאינו מסכן את עצמו ולא את אחרים ולא נמצא בהחרפה פסיכוטית אנו מבקשים לשחררו מצו אשפוז".

4.       הוועדה החליטה על "מתן חופשות לפי שיקול דעת המנהל", ובנימוקיה כתבה:

"למרות שהתנהגותו די מאורגנת ושקטה במחלקה והוא חוזר בחופשות בזמן ומתנהג בצורה אדקווטית בבית. בבקשה מתגלה חוסר שיפוט מוחלט וחוסר תובנה גם למצבו וגם למעשים המיוחסים לו.

יש להדגיש שמדובר בעבירות חמורות ביותר, כשצו האשפוז הוצא רק בנובמבר 2005. עוד נבקש להסב את תשומת הלב, כי מתיקו של החולה אנו למדים כי חודש פברואר 2005 הוגש נגד החולה כתב אישום, חמור על פניו, ואין בידנו כל מידע איך הסתיים, אם בכלל ההליך בגין כתב אישום זה. לקראת הישיבה הבאה בעניינו של החולה מתבקש בית החולים לקבל מידע רלוונטי ממשטרת ישראל/פרקליטות, בדבר ההליך שאמור היה להתקיים בגיל כתב האישום שהוזכר לעיל".

5.       ב"כ המערער טוען כי, משהובהר באמצעות הרופא המטפל כי המערער אינו מסוכן לעצמו ולא לאחרים, היה על הוועדה להורות על שחרורו מאשפוז. המבחן הרלבנטי לשיטתו הוא זה הקבוע בסעיפים 6 ו-9 לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991, שעניינם צו אשפוז כפוי, והמתייחסים לסיכון הפיזי הגלום מהשחרור. ב"כ המערער מטעים כי יש להעדיף את בדיקת הרופא המטפל המכיר את המערער במשך תקופה על התרשמות הוועדה הפסיכיאטרית הנעשית בלחץ זמן, ועל פי בדיקה זו לא גלום במערער סיכון המצדיק אשפוזו.

          ב"כ המערער גם מתרעם על כך שהוועדה ביססה החלטתה על חומרת כתב האישום, מבלי שאשמתו של המערער הוכרעה, והוסיף וטען ביום הדיון כי החלטת הוועדה אינה מנומקת.

6.       יש להוסיף כי כבר קודם לכן, ביום 8.3.06, נענתה הוועדה הפסיכיאטרית לבקשת הרופא המטפל בעניין חופשות, וקבעה שהמבקש יוכל לצאת לחופשות לביתו בליווי בני משפחתו בסופי שבוע, כך שיוכל לצאת בימי שישי ולחזור בימי ראשון. מההחלטה מיום 30.5.06 עולה כי יציאת המערער לחופשות אינה מעוררת בעיות.

7.       ב"כ המשיב טוען כי תכלית הוועדה היתה להעמיד למבחן את התנהגותו של המערער מחוץ למערכת הפסיכיאטרית הטיפולית בשלב ראשון, ובכלל זה לבחון את התנהגותו כלפי בני משפחתו. מקובל, הוא מוסיף, כי יציאתו של המטופל לחופשה היא אחת הדרכים לבחון את מידת יציבותה של ההטבה במצבו של המטופל ולבחון את סיכויי התקיימותה מחוץ לסביבה המוגנת של בית החולים. ברם, שיקול זה לא פורט בהחלטת הוועדה.

8.       סעיף 28 לחוק דן בהחלטת הוועדה הפסיכיאטרית הניתנת לאחר מתן צו אשפוז ע"י בית משפט. בסעיף זה לא מופיע מבחן אשר ידריך את הוועדה, כגון זה שנקבע באותו חוק לעניין אשפוז כפוי, או לעניין בדיקה כפויה או לעניין טיפול מרפאתי כפוי. עם זאת, ניתן להעלות מספר שיקולים לעניין אופן הפעלת שיקול הדעת של הוועדה על יסוד הוראות החוק ותכליתן.

ראשית, ברור כי החלטת הרופא המטפל לא באה במקום שיקול דעת הוועדה. הסמכות לשקול את השחרור ולהחליט לגביו ניתנה לוועדה, ועל כן אין בעמדת הרופא המטפל כדי לחרוץ את גורל הבקשה. יתר על כן, כטענת ב"כ המשיב, לא יכול להיות ספק כי הוועדה אינה אמורה לשקול שיקולים רפואיים בלבד. למסקנה זו ניתן להגיע, בין השאר, על יסוד העובדה שהוועדה מורכבת ממשפטן ומשני רופאים (ראו: כב' השופטת רוטלוי בתיק מ"א (ת"א) 613/95, פלוני נ' היועץ המשפטי). כמו כן, תקנה 49 לתקנות טיפול בחולי נפש, התשנ"ב-1992, מפרטת מהם המסמכים שיש להמציא לוועדה, ובהם העתק מכתב האישום ומפסק הדין של בית המשפט; חוות דעת בדבר מידת הסכנה הנשקפת מהחולה לציבור ולעצמו כשישוחרר. נאמר בתקנה גם כי הוועדה רשאית לבקש מידע מן המרשם הפלילי לגבי החולה. מתקנה זו עולה כי, הוועדה אמורה לשקול תמונת שיקולים רחבה לגבי המסוכנות, ובכללם שיקולים הנלמדים מעברו הפלילי של החולה, לרבות מהעבירה שהביאה בסופו של דבר לאישפוז. זו היתה גם גישת כב' השופט ש' ברלינר בבית המשפט המחוזי בחיפה בע"ש 709/02, היועץ המשפטי לממשלה נ' גד כרמי (לא פורסם). ב"כ המשיבה, שהפנה להחלטה זו, ציין כי הוגשה לגבי תיק זה בקשת רשות ערעור פלילית (רע"פ 7032/04, התלויה ועומדת). בנוסף, ניתן לומר כי, נקודת המוצא ההולמת מצב שבו ניתן צו אשפוז ע"י בית משפט היא שמצב החולה היה חמור ועמד ברקע העבירות שבוצעו, ועל כן עליו לשכנע כי חל במצבו שינוי משמעותי. בעניין כרמי כתב כב' השופט ברלינר את הדברים הבאים בנושא ההטבה במצב החולה ובנושא בחינת המסוכנות:

"למסוכנותו של החולה חשיבות רבה, שכן כל עוד הוא מסוכן יש להמשיך באשפוז ... לא די בהטבה קלה זמנית וחולפת. נדרש, כך אני סבור ... שינוי יסודי ובסיסי עקב טיפול פסיכיאטרי מתאים אשר יש בו כדי לשלול בביטחון מספיק את מסוכנותו ... נראה לי כי יש חשיבות רבה למעבר הזמן ... יש לבחון על כן אם חלה בענייננו הטבה מספיקה במצב מחלתו של המשיב והאם נמשכת ההטבה הזו במצבו זמן מספיק כדי לנטרל את המסוכנות שבו ...במסגרת זו יש חשיבות רבה לא רק למחלה לגורמי הסיכון הפוטנציאליים שבה ובמחשבות השווא של החולה, אלא גם לשאר הנתונים, ובהם טיב המעשה שהביא לצו האשפוז ולנסיבותיו" (ההדגשה הוספה).

          דברים אלה מקובלים גם עלי.

9.       המבחן הרחב של מניעת המסוכנות העולה מהדברים דלעיל אינו דורש ביסוס סכנה פיזית "מיידית". דרישה כזו אינה מצויה בסעיף 28 ואינה מתחייבת על דרך פרשנות מעקרונות היסוד. אכן, דרישה כזו מעמידה רף גבוה המבטיח שמירה על עקרונות החירות, והיא הולמת את עקרונות היסוד. ואולם, יש לזכור כי עסקינן במקרה בו האישפוז נעשה בהוראת בית משפט, הוראה שהפסיקה את ההליך הפלילי, ובמצב דברים זה ניתן וסביר לצפות שהנאשם המאושפז ישכנע כי הסכנה שהיתה צפויה הימנו פגה למצער בעיקרה, אם לא לחלוטין.

10.     יישום האמור לעיל לנסיבות המקרה מוביל למסקנות הבאות: העובדה שבאוגוסט 2005 החדיר המערער את איבר מינו לפיו של בנו בן השנתיים כשהוא שוכב מעליו, תוך כדי שהבן צורח ובוכה, מלמדת על נכונותו לפגוע באמצעות מעשים אלימים ואכזריים בבני משפחתו, וזאת בעבר הלא רחוק (גם בעבירות אחרות שיוחסו לו נגלית האלימות, ואולם, הן בוצעו לפני זמן יותר ארוך). הרופא המטפל כתב במאי 2006 כי אינו מראה סימנים לאי-שקט ומשתף פעולה עם הטיפול התרופתי במהלך החודשים האחרונים. מכאן שלא עבר זמן רב מאז היה מצבו קשה ביותר (וכך סיכוניו לסביבה). האם ניתן לומר כי חל במערער בזמן זה  שינוי משמעותי? התשובה שלילית, כי גם הרופא המטפל כתב "תיפקודים קוגניטיביים ירודים ותובנה לקויה", וגם הוועדה מצאה "חוסר שיפוט מוחלט, וחסר תובנה". השיפור שחל במצבו הוא תוצאה של לקיחת התרופות, ואולם, אין מחלוקת כי כאשר אין הוא נוטל את התרופות מצבו מסתבך והסכנה לסביבה מתעצמת.

לאור האמור, ניתן לומר כי גלום במערער סיכון משמעותי לסביבה, זולת אם יטול תרופות באופן סדיר. יצויין כי, ב"כ המערער הציע לוועדה בדבריו לפניה "במקום להחזיק אותו אפשר לכפות עליו טיפול מרפאתי כפוי". ברם, אפשרות זו לא נדונה כלל על ידי הוועדה (כעולה מהעובדה שהחלטתה ונימוקיה אינם מתייחסים אליה).